דחיית בר"ע על החלטה הדוחה בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת התיישנות ושיהוי

בקשת רשות ערעור על החלטת בית משפט לענייני משפחה בקריות (כב' השופט נ' סילמן בתמ"ש 42377-11-12), מיום 12/3/14 הדוחה בקשת המבקש, הוא הנתבע שם, לסילוק התביעה כנגדו על הסף מחמת התיישנות ו/או שיהוי.

העובדות הצריכות לעניין

המבקש והמשיב הינם אחים ובעלים במשותף של מחסן ב-------(להלן: "הנכס"). ביום 9/7/2000 הגיעו להסדר פשרה במסגרת תביעה שהגיש המבקש כנגד המשיב בתיק אז' 000/98. בהתאם להסכם הפשרה שקיבל תוקף של פסק דין באותו מועד, המבקש יישא בשיעור של 75% מתשלומי ארנונה ושאר חיובים שיחולו על הנכס, ואילו המשיב יישא בשיעור 25% וזאת נכון לחיובים עד למועד מסירת המפתח של הנכס לידי המשיב. בתקופה החל ממועד זה ואילך יחולו החיובים העירוניים על שניהם שווה בשווה.

עיריית ------- הגישה תביעה כספית כנגד שני הצדדים בתיק אז' 000/99 (שלום חיפה), וביום 18/6/2001 ניתן פסק דין המחייב את הצדדים לשלם לעיריית------, ביחד ולחוד, סכומי כסף שונים. שני הצדדים לא פרעו את חובם הפסוק ועיריית ------- נקטה בהליכי הוצל"פ כנגדם. בעקבות הליכים אלה, טוען המשיב כי הוא שילם לעירייה בחודש 11/03  סכום הגבוה מחלקו בחוב, ומשכך הגיש תביעה בסדר דין מקוצר ביום 29/9/05 כנגד המבקש על סך של 101,092 ש"ח.

תביעה זו נתבררה בבית משפט השלום בחיפה במסגרת תיק אז' 000/05, וביום 15/10/07 נמחקה בשל העדר תשתית ראייתית חשבונית ראויה.

ביום 22/11/12, בחלוף חמש שנים ו-37 ימים ממחיקת התביעה הנ"ל, הגיש המשיב כנגד המבקש תביעה כספית על סך של 188,471 ש"ח המהווים לשיטתו סכום ההפרש בו נשא בפועל מעבר לחלקו בחוב לעיריית--------. תביעה זו הוגשה לבית משפט השלום בחיפה ונתבררה תחילה לפני כב' השופטת ש' ברסלב. המבקש הגיש לבית משפט השלום בקשה לסילוק התביעה על הסף ממספר טעמים, ובראשם, העדר סמכות עניינית. בית משפט השלום הורה ביום 30/1/14 על העברת התובענה לבית המשפט לענייני משפחה, בעל הסמכות לדון בתובענה נוכח מהות הסכסוך וזהות בעלי הדין. בית משפט לענייני משפחה נדרש למותר טענות המבקש בבקשתו לסילוק התביעה על הסף, והחליט לדחותן.

מכאן בקשת רשות הערעור שלפני.

החלטת בית משפט קמא

בית משפט קמא דחה את טענת המבקש לפיה התביעה הכספית האחרונה של המשיב כנגדו התיישנה תוך שדחה את הטענה לפיה עילת התביעה נולדה ביום מתן פסק הדין לטובת העירייה, היינו, ביום 18/6/2001.

בית משפט קמא קבע כי עילת התביעה שהונחה לפניו נולדה ביום בו קמה זכותו של המשיב לקבל את התשלומים ששילם ביתר, ומעת זו מתחיל מרוץ ההתיישנות, כך שזה מתחיל למעשה בחודש נובמבר 2003, מועד בו החל המשיב לשלם את התשלומים לעירייה. לפיכך, ובשים לב לעובדה כי התביעה הקודמת שהגיש המשיב כנגד המבקש הוגשה ב-29/9/05 ונמחקה ביום 15/10/07, כך שהייתה תלויה ועומדת לפני בית משפט במשך כשנתיים וכ-16 ימים, הרי שיש לנכות תקופה זו מהתקופה שחלפה ממועד שבו נולדה עילת התובענה -.11/03. מכאן, ועל פי בית משפט קמא, התביעה לא התיישנה משטרם חלפו 7 שנים תמימות כמתחייב על פי חוק ההתיישנות.

כמו כן בית משפט קמא דחה את טענת המבקש לפיה יש לסלק את התביעה מחמת שיהוי. בהחלטתו הפנה לפסיקה מהתקופה האחרונה (א (ת"א) 58322-07-13 דחס מנוף ושירותים אשקלון ואח' נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ, מפי כב' השופט יונה אטדגי, מיום 6/3/14). בית משפט קמא אימץ את אותה פסיקה לפיה טענת שיהוי המועלית כנגד תובענה אזרחית בטרם חלפה תקופת ההתיישנות היא טענה קשה, משהיא מבקשת להתערב ולשנות תקופת ההתיישנות שנקבעה בדין על דרך קיצורה והיא עשויה לפגוע בצפייתו של התובע לכלכל צעדיו לפי טעמיו במסגרת תקופת ההתיישנות המוכרת בחוק. עוד נפסק שם כי לצורך טענת שיהוי  נדרש להוכיח כי בנסיבות המקרה זנח התובע את זכות התביעה העומדת לו, או שבמשך הזמן שינה הנתבע את מצבו לרעה, כאשר זאת יש לברר בשלב הראיות והיא אינה ראויה להידון כטענת סף מקדמית.

כמו כן בית משפט קמא דחה את טענת המבקש לפיה עסקינן בתביעה טרדנית או קנטרנית. כאן יצוין, כי המבקש אינו מלין על קביעה זו אלא רק על קודמותיה.

דיון והכרעה

לאחר עיון בבקשה ובהחלטת בית משפט קמא, החלטתי שאין היא מצריכה תשובה ואני מורה על דחייתה בהתאם לסמכותי לפי תקנה 406(א) לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד-1984

אדרש תחילה לטענת השיהוי. בדין דחה בית משפט קמא טענה זו שממילא, לאור טיבה ומהותה, ראוי לה להתברר במסגרת שמיעת הראיות ואין ספק כי חלוף חמש שנים ממועד מחיקת התביעה הראשונה ועד למועד הגשת התביעה האחרונה, אין בו כדי ללמד בהכרח על זניחת זכות התביעה. לא רק זאת, אלא שהטענה בדבר הסכמות והבנות מאוחרות במסגרת אותן הבנות משפחתיות שנתקבלו בעקבות פטירת אביהם של הצדדים, עליה, בין היתר, משתית המבקש את טענת השיהוי, צריכה להתברר אף היא במסגרת שמיעת הראיות.

חשוב מכך, בבקשה אין זכר לטענה לפיה השיהוי פגע ביכולתו של המבקש להתגונן או כי שינה מצבו לרעה, ועל כך עמד בית משפט קמא במסגרת החלטתו כאשר די בנימוק זה כדי להביא לדחיית הטענה. טענת המבקש בס' 27 לבקשה לפיה הגיש תצהיר מפורט בהקשר זה אין בה ממש. התצהיר מתייחס לאותן נסיבות נטענות בהן הגיעו הצדדים להבנה והסכמה שלא יגישו, זה כנגד זה, "תביעות מיותרות" ( בס' 7 לתצהיר התומך בבקשה לסילוק על הסף אומר המבקש: "תופסק האיבה בין האחים ויופסקו התביעות המיותרות בין הצדדים...").

טיעון זה מעלה את השאלה האם אכן "תביעה מיותרת" לפנינו שכן לא נטען כי הצדדים התחייבו שלא להגיש כל תביעה, ולשם כך יש לברר את התביעה. מכל מקום גם לא ברור הכיצד אם כך שינה המבקש את מצבו לרעה או נפגעה יכולתו להתגונן מפני התביעה. תשובה לכך לא מצאתי בבקשה וגם לא בתצהיר התומך  בבקשה לסילוק על הסף והמכיל שמונה סעיפים.

עתה אפנה לטענה המרכזית לפיה טעה בית משפט קמא משדחה טענת ההתיישנות. לשיטת המבקש, עילת תביעת המשיב נולדה ביום מתן פסק הדין לטובת העירייה - 18/6/01, אשר חייב את שניהם, ביחד ולחוד, לשלם סכומים שונים בגין מיסים וחובות שחלו על אותו נכס. המבקש סבור שכך הוא הדבר מכיוון שהצדדים חויבו לשלם "ביחד ולחוד" את מלוא הסכום שנפסק כנגדם ומאז ניתן אותו פסק דין ועד להגשת התביעה לפני בית משפט קמא, חלפו מעל ל-11 שנים, כאשר ניכוי התקופה של שנתיים ו-17 יום במהלכם היה תלוי ועומד הליך אחר לפני בית משפט, הרי שיוצא כי חלפו מעל ל-9 שנים, כך שהתביעה התיישנה.

תמים דעים אני עם החלטת בית משפט קמא ונימוקיו שעמדו ביסוד דחייתו טענת ההתיישנות, ועיקר הוא, קביעתו בדבר המועד בו קמה למשיב ולראשונה עילת תביעה כנגד המבקש. די בהקשר זה להזכיר, כי תביעת המשיב נסמכת על  פסק הדין-הסכם הפשרה משנת 2000 שניתן במסגרת תביעה שהתנהלה בין שני הצדדים, אשר חייב כל אחד מהם לשאת בשיעור מסוים מתוך החובות הרובצים על הנכס וגם בתשלומים שיתבקשו בעתיד בגין מיסי עירייה החלים על הנכס. מכוח אותו פסק דין שהטיל על כל אחד מהם חיוב בשיעור מסוים, קמה לכל אחד מהצדדים הזכות לדרוש השבת כספים ששילם ביתר ובמקום הצד השני. רוצה לומר, ועל כך עמד בית משפט קמא ובקצרה, כי התביעה הכספית האחרונה היא לאכיפת אותו פסק דין - הסכם פשרה, ולקיום החיובים הכספיים על פיו, וברי הוא, כי תביעה זו לא התיישנה לאור הוראת סעיף 21 לחוק ההתיישנות לפיה פסק דין מתיישן לאחר שעברו 25 שנה בלי שהזכאי לפיו עשה פעולה כלשהי כדי לבצעו.